כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

אחרי מות - קדושים: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

כרמיאלי דת בקהילהפורסם: 20.04.18 , 11:25ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:


אימרה שבועית:
יהודי וייאוש הם מושגים מנוגדים מעצם מהותם. הם פשוט אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. {הרב שרגא שמואל שניצלר}
סטטוס שבועי:
האדם איננו מסוגל להסתפק בכך שטוב לו בחייו החומריים. הוא מאבד מהר מאד את הסיפוק מהנאה חומרית, ומבקש לעצמו משהו מוצלח יותר. העובדה שכל ההנאות החומריות שהאדם מחזר אחריהן, מאבדות מהר מאד את הסיפוק שהן מעניקות – מביאה אותנו להכרה ברורה שהן לא היעד האמיתי של האדם.
ציטוט שבועי:
העם היהודי - הוא אשר ראשון בישר דבר ה'. הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם. יהודי הינו הנצחי - הוא התגשמות הנצח. { לב טולסטוי}
סיפור שבועי:

'תואר פיקטיבי..'
בימי מלחמת העולם הראשונה התגורר ה'חפץ חיים' בסנובוסק שברוסיה, ומצבו הכלכלי היה בכי רע. על שולחנו הדל לא עלה דבר מלבד לחם יבש.
השמועה על מצבו הקשה הגיעה לאוזני הנדיב רפאל גוץ ממוסקבה, והלה מיהר לשגר לביתו שלוש מאות רובל. קרא ה'חפץ חיים' לתלמידו וביקש ממנו ללכת לדואר ולשלוח בחזרה את מלוא הסכום אל אותו נדיב. ניסה התלמיד לשכנע את הרב שהכסף ייטיב עמו נוכח מצבו הדחוק, אולם ה'חפץ חיים' טען שכסף זה הוא בבחינת גזל, וחובה להשיבו.
כשתמה התלמיד מדוע כסף זה הוא גזל, הראה לו ה'חפץ חיים' את המכתב שהיה מצורף לכסף, הצביע על השורות שבהן קושר הנדיב כתרים לראשו ואמר: נדיב זה שולח את הכסף משום שהוא סבור שאני חשוב ביותר. לו היה יודע שאין בי אף לא תואר אחד מתארים אלו, ואיני כי אם יהודי פשוט, לא היה שולח את הכסף. נמצא שיש כאן חשש של גזל.
לא עזרו טענותיו של התלמיד. ה'חפץ חיים' דחה אותן מכל וכל וטען: בענייני גזל אין הנחות.
לא נחה דעתו של ה'חפץ חיים', עד ששב התלמיד מהדואר והציג בפניו קבלה המאשרת את החזרת הכסף.
פרשה שבועית:
פרשת אחרי מות – קדשים / 'סיכול ממוקד..'
"לפני עוור לא תתן מכשול" {ויקרא י"ט, י"ד}
וכי קיים אדם כה חסר לב המסוגל להטעות עיוור אומלל בדרכו?
אולם הפסוק עמוק ורחב הרבה מעבר למשמעותו הגלויה. ההלכה והקדושה היהודית דלו מתוכו עשרות סוגים של 'עיוורון':
'מהו לפני עיוור - לפני סומא בדבר. היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת. אל תאמר לו: צא בהשכמה, משום שיקפחוהו לסטים. צא בצהריים, משום שיוכה בשרב. שמא תאמר: עצה טובה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר "ויראת מאלוקיך" (תורת כהנים).
'עיוור' הוא אדם הנתון במצוקה, הזקוק לעצה טובה שתאיר לו פיתרון לבעייתו – 'סומא בדבר'. אם אתה מטעה אותו בשעה שהוא סומך עליך בגלל אינטרס אישי וכדו', יהיה בעיניך מעשה זה בדיוק כאדם המניח אבן לפני עיוור ממש העובר ברחוב.
ועוד למדו: 'לפני עיוור לא תתן מכשול, במכה לבנו גדול הכתוב מדבר' {מסכת מועד קטן, דף י"ז}.
המכה את בנו עלול להכשילו בעוון חמור ביותר - שיכה את אביו בתגובה. האב, במעשיו, גרם לבנו שיחטא ודחפו למצב של 'עיוורון'.
דוגמה נוספת: 'אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות ומלווה אותן שלא בעדים, עובר משום 'לפני עיוור לא תתן מכשול' {מסכת בבא מציעא, דף ע"ה}.
חסרונה של העדות על ההלוואה פותח פתח להתעלמות הלווה מחובת פרעון ההלוואה. הלא איש זולת המלווה אינו יודע על קיומה. תשוקת הממון אף היא עיוורון. ומי הכשילו? המלווה.
הנה כי כן, רקמת היחסים העדינה והאנושית שהאדם נקרא בפרשה זו לטוותה, יוצרת את אדרת הקדושה. היא בעצם התביעה להיות אדם במלוא זקיפות קומתו המוסרית.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק