22 נובמבר 2017,יום רביעי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon

הבמה שלכם

בכרמיאל והסביבה

דעה: דור ה-Y מתוסכל – תקועים באמצע

Share

דעה: דור ה-Y מתוסכל – תקועים באמצע

מאת גולדי אלון
בימים האחרונים אני חושבת הרבה על הניינטיז, זה התחיל מתוכנית מוסיקה בערוץ 8 שגרמה לי כל כך להתגעגע לשנים הללו והמחשבות העמיקו והעימקו וניסיתי להבין מה באמת השתנה חוץ מהמוסיקה שעכשיו הרבה פחות לטעמי מאז..
לפעמים יש תחושה שאף אחד לא מבין אותנו, שאנחנו יותר דפוקים מהורינו ובטוח גם מילידנו. אף אחד לא מבין מה עובר עלינו. לא מבינים שאנחנו תקועים באמצע. באמצע המהפכה הטכנולוגית וזה לא נעים כאן. גדלנו על אותנטיות, על סיפורים, על ערוץ 1, על פרפר נחמד ורכבת ההפתעות.
למה אף אחד לא הכין אותנו לעתיד? למה לא סיפרו לנו שכל החוקים עומדים להשתנות?
חלמנו על יום שיבוא ונוכל לדבר בטלפון ולראות אחד את השני, זה היה ממש מדע בדיוני. אף אחד לא אמר לנו שזה קרוב. שהולכים להיות שינויים כל כך קיצוניים.
אני זוכרת את היום שה"מנגו" הראשון יצא, סלולרי בגדול של מיני מקרר. בטרייה שעובדת לכל היותר ארבע שעות. האוזן מתחממת. ניתן לקבל שיחות ולהתקשר רק הביתה. הוריי קנו לי אותו כי התעקשתי לעזוב את הבית ולנסוע למדבר ללמוד תאטרון. הייתי בת 15 והמנגו התחיל ללוות את חיי. אחריו הגיעה הנוקיה שהייתה טיפה יותר קטנה וכל זה במקביל למחשב עם אינטרנט 54 ק"ב וצליל מרגיז כמו של פקס ארור כשמנסים להתחבר. להוריד קליפ של להקת ה"דורס" לקח בערך שלושה ימים. כבלים השתדרגו וזה כבר לא היה הערס השכונתי שמשדר סרטים שלקח מחנות וידאו ושידר אותם לכל השכונה. עכשיו כבר היה ממש חוקי כבלים עם כמה ערוצים ולא רק ערוץ אחד או שתיים.
אז היינו רגילים ללכת בקו 11 ,ככה היינו קוראים לזה אז . מבית לבית לדפוק על הדלת ולשאול אם יניב בבית ופתאום הטכנולוגיה תקפה ולפתע אתה יכול להתקשר מכל מקום בלי שקל שלא נדבר על אסימון ולתפוס את האדם השני שגם לא נמצא בכלל בבית. זה היה מהפכני.
התחלנו להתרגל לסלולריים ואף הפכנו להיות תלותיים.  אחר כך האינטרנט השתדרג מיום ליום ופתאום אתה מוצא את עצמך חשוף לכל מה שרק רצית ואפילו לא חלמת. החל מסרטים, מוסיקה, הופעות, מתכונים ואם ממש  רצית אפילו נוסחה לפצצות. כבר לא היה צריך להתאמץ.
בפעם הראשונה שהיה לי "אימיול" וחוסר מודעות רצינית לגבי זכויות יוצרים הורדתי מאות דיסקים מבלי לחשוב ומה שהיה ממש עצוב זאת העובדה שכמעט לא נגעתי ביותר מחצי מהם. זה הפך להיות עוד משהו זמין שלא צריך להתאמץ בשבילו. לפני כן הייתי צריכה לאסוף שקל ועוד  שקל להגיע לסכום של לפחות 80 שקלים שהיה אז המון ובהתרגשות שיא לנסוע לחנות דיסקים. לשהות שם כמה שעות כאשר אני מקשיבה בקפידה לכמה דיסקים שבחרתי באופציה עד שאחד יעשה לי פרפרים בבטן ואז אני יודעת שמצאתי את החתן השבועי שלי. אותו אקח הביתה, אפשיט, אתעמק, אקרא, אעיין ולא ארפה עד שאדע את כל המילים, שמות השירים ויהפוך הדיסק להיות חלק ממני...
פתאום ערמות של דיסקים שרק מחכים שאקשיב להם ללא כל מאמץ. עדיין לא הבנתי מה אני מאבדת כאן. בעקרון חשבתי שאני רק מרוויחה.
ככה זה הרגיש בעוד הרבה דברים. אם פעם משהו היה מעניין אותי ואני אוטודידקטית הייתי הולכת ,קונה ספרים, מחפשת בספרייה ומוצאת את הדרך למידע הרלוונטי.
היום פתאום כל מה שרק ארצה כאן במרחק הקלקה והרצון יורד כי כנראה יש משהו בטבע האדם שאוהב להתאמץ וכשהוא לא צריך להתאמץ זה כבר לא מעניין...
אני זוכרת בתור ילדה את הוריי מארחים חברים ופתאום מתחילים וויכוחים בכל מיני נושאים ופתאום אבי מרים את הטלפון מתקשר לאיזה חבר או דוד ושואל שאלה שיש עליה ויכוח או הולך לאנציקלופדיה שיושבת בספרייה ומתחילים לחפש. היום אין ויכוחים. יש גוגל.
אז זה מתחיל בזמינות של כל דבר שרק היינו רוצים אבל הדבר הגדול מכולם והכי לא הגיוני... בן/בת זוג.
אם פעם היו משדכים לך מישהו/י דרך חבר/חברה/דודה/בן דוד היום כבר ממש אין צורך . אם פעם גבר שהיה נדלק עלייך היה הופך עולם להשיג את הטלפון שלך בבית ואז שכבר השיג אם מצא חן בעינייך את לא היית יוצאת מהבית מהחשש שתפספסי את השיחה ואולי אפילו לא תדעי על זה פתאום את מקבלת באמצע הלילה בשיא החוצפה ערה או שפונים אלייך זרים בפייסבוק ואין שום מאמץ להגיע אלייך .את שם,זמינה,תמיד.
 שלא נדבר על אתרי ההיכרויות בהם את או אתה מדפדפים שמאלה או ימינה וגם אם כבר הכרת מישהו/י חמוד/ה תמיד תחפש/י אחד טוב יותר והשפע מבלבל וכולם נשארים באתרים ההזויים האלה שנים על גבי שנים אותם פרצופים וכולם נשארים רווקים כבר מיואשים , כבר אין כוח אפילו לצאת לקפה כי תרבות האינסטנט התישה והוציאה אותנו מהכיוון וכבר מאוחר מידי לשנות נותר רק להתפלל.
אז ההורים לא מבינים אותנו כי אנחנו רוצים לעשות משהו שאנחנו אוהבים ולא כמוהם לעבוד בכל דבר רק בשביל להתפרנס. מצד שני הילדים שלנו כמו זומבי בויס קטנים. מגיל אפס הם כבר מחזיקים סמארט פון , אקס בוקס, טאבלט ומה לא. הם לא יכולים לדמיין טלוויזיה ובה רק ערוץ אחד ותאמינו לי ניסיתי להסביר בעצמי לבני שהוא כיום בן 8. הם נשארים המומים מהעובדה שפעם לא היה לי מחשב בילדותי , שלא הייתי זמינה בכל מקום. ששיחקתי קלאס או טיפסתי על עצים בחורשה. זה פשוט מידע הזוי ולא מתקבל על הדעת. מבחינתם אנחנו אנשי המערות. איך בכלל חיינו בלי הטכנולוגיה, הוייז, הגוגל, הזמינות, השיתופים.
איך חיינו?
אם תשאלו אותי ילידת שנות ה80 דור ה   Y-היינו חיים הרבה יותר טוב. אני מאוד אהבתי להסתובב עם כל הילדים בשכונה בגבעה מול הבית ולהמציא משחקים. אהבתי את האותנטיות. אהבתי את הזמן איכות שהייתה למשפחה רוב הזמן כי לא היו יותר מידי הסחות דעת. אהבתי את המאמץ להגיע לדברים שאני אוהבת.
אני באמת ובתמים חושבת שרק הדור שלנו מבין את הדור שלנו ומה שנותר להעביר לדור הבא אולי אולי זה מעט יעזור , זה כן להתאמץ בשביל דברים שאנחנו אוהבים. זה כן לצאת מאיזור הנוחות ולהתאמץ טיפה. ההרגשה שבאה אחר כך מדהימה.
 זה כן לעשות ערב אחד שבו כולם מנתקים מכשירים ופשוט יושבים יחד ומדברים, מאזינים למוסיקה. משתפים. בלי התרעות של פייסוש, ווטסוש או אינסטוש. פשוט לכבות לכמה שעות... כמו פעם <3
קטגוריה: 

הוסף תגובה