16 דצמבר 2017,יום שבת

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon

דת בקהילה

בכרמיאל והסביבה

יהונתן גרילק על חג שמחת תורה

Share

יהונתן גרילק על חג שמחת תורה

מערכת הפורטל


אימרה שבועית:

ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים {ויקרא כ"ג מ'}.


סטטוס שבועי:

שבוע של ניתוק מהנוחיות הביתית, מצמיח מבט בריא על החיים עצמם. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" {ויקרא כ"ג מ"ב} כדי שלא יחוש עוד כאזרח ותושב של קבע, אלא יידע שמקומו שווה לגר שאחיזתו במקום זמנית בלבד. כל עוד האדם מצוי תחת קורת הגג של ביתו, הנותן לו מחסה מפגעי הטבע וממצוקות הזמן, הוא חי בתחושה שביכולתו להגן על עצמו. בצאתו אל הסוכה הארעית והרעועה, מכיר הוא את מקומו ומעמיד את עצמו תחת חסות ריבון העולם.


ציטוט שבועי:
שמיני עצרת הוא חג המיועד לכינוסו של עם ישראל בלבד. ובו, בכינוס זה, מקדישים בני ישראל את עצמם מחדש לעבודת ה', אחרי הכרזתם על הסולידאריות שלהם על כלל האנושות בטכסים השונים של חג הסוכות. ולפיכך גם 'שמחת תורה' קשורה לחג הסוכות, שכן אך בשמירתה של התורה יוכל עם ישראל למלא אחר האימון שניתן בו למען האנושות. {הרב ד"ר יחזקאל [איזידור] אפשטיין}


סיפור שבועי:
חגיגה רוסית..
נלהבים רקדו הורה והאדמה רעדה תחת כפות רגליהם. קריאותיהם שסעו את דומיית הלילה והגיעו הרחק. הם שרו בעברית, ביידיש וברוסית. זמרו כאתגר לעולם המקיף אותם. את תחיית ישראל, את חיי האומה הנמשכים, בשוותם בזאת משמעות נשכחת לחג עתיק זה אשר לך נועד, להזכיר את נצח ישראל.
 הלכתי ממעגל אל משנהו, ממקהלה לעדותה ובכל מקום היתה זו אותה קבוצה העוסקת באותו פולחן, מקיימת אותה המצווה. בכל מקום צעקו שדוד מלך ישראל חי וקיים. כמו ראיתי לעיני מעגל אחד, כפול אלף, אשר במרכז ניצב מנצחו של גלית, אינו נראה אך קיים, אינו נראה אך חי.
המראה היה כהילולה חסידית וכחגיגה עממית גם יחד. הוא פרץ כל גדר ולא הניח לאיש לעמוד בשוליו. הביישנים שכחו את הסתייגותם, ובקרב ההמון החוגג הזה חשתי עצמי, אנוכי הזר, בביתי יותר מאשר בביתי הממשי אשר מעבר לגבולות. והנה הם ברחוב ארחיפובה, קורנים, בלתי מנוצחים, אלה קוראים: מי אנחנו? ואלה עונים לעומתם: יהודים!. מה אנחנו? יהודים!. מה נהיה? יהודים!. תשובות פשוטות לשאלות פשוטות....
בחוץ, ברוח הקרה הנושבת, הזדהו לפי דרכם שלהם עם בית ישראל יותר מאשר עם תורת ישראל; בחוץ, בקרבת הקרמלין, במרחק-מה מבית הסוהר שבו עונו, השתגעו ונורו רבניהם משורריהם וסופריהם. שם רקדו ושרו בדבקות עצומה המיוחדת להם, למען ידע העולם כולו, שאפילו כאן, בעיקר כאן, נשארו היהודים יהודים, ולא יותרו על החג.
 הנוער היהודי יישאר יהודי. תודעתו העצמית מביאתו להתגבשות והתקשרות. התנועה מתרחבת ומתפתחת, הגל גואה ועולה. ואת הניצוץ הזה, הפורץ משורש הווייתו, לא יוכל לכבות שום כוח שבעולם. {אלי ויזל - יהודי הדממה}


חג שבועי:
חג החגים.
בשמחת תורה אנו חוגגים עם התורה, שזה עתה סיימנו לקרוא וללמוד במשך השנה. אנו יודעים מה היא מכילה, את השמחה והעומק שחוקי התורה מוסיפים לחיינו. ועדיין, שמחה זו אינה אקדמית, זוהי שמחה אינטואיטיבית. אנו יודעים בלבנו שהתורה, ערכיה ותחושת האחדות שנובעת ממנה, הם מתנה נדירה ועלינו להקדיש יום מיוחד כדי לחגוג זאת. אפילו במקום שבו לא חגגו יהודים שום חג, חג שמחת התורה העביר את מלוא המסר לגבי המשמעות של להיות יהודי.
חג שמחת תורה הוא חג של היהדות והיהודים. בשמחת תורה אנו חוגגים את כל החגים יחד. אנו חוגגים את השבת, את המצוות, ואת הערכים היהודים. אנו חוגגים את ההישרדות היהודית, ואת הפוטנציאל היהודי. אנו חוגגים את כל מה שאנחנו, ואת כל מה שאנו יכולים להיות. זהו החג שמעניק פרספקטיבה לכל שאר הדברים.

פרשה שבועית:
פרשת וזאת הברכה / 'פרידה מבורכת...'
"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו" {דברים ל"ג, א'}.
מה היה פועלו האחרון של המנהיג, שגאל את בני ישראל ממצרים, העניק להם תורה, וקרבם אל גבולות ארץ היעוד?
מובן מאליו - הברכה!
זהו סיום נאה לאיש, שחיי הציבור שלו החלו ביום בו עזב את מנעמי ארמון פרעה, "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" {שמות ב', י"א}. סיום זה, מחוייב המציאות, ומתבקש מאליו בסופו של חשבון הנפש הנוקב, שערך זה עתה איתם, שם בערבות מואב.
דבריו מהווים סיום מרגש, המוכיח כי חרף כל המרורות שהשביעוהו, נתונה אהבתו לעם זה. ועתה, בשעת מותו, מעניק הוא להם את כל ברכת לבו, כי עמו הוא.
והברכות, ברכות הן לכל שבט בפני עצמו. כל שבט והברכה לזה יזדקק בעתיד. כשישב בנחלתו שלו בארץ ישראל. ברכה, בהתאם לאופי, לתכונות ולתפקיד המיוחד של כל שבט במירקם הלאומי.
זו תמצית החלק הראשון של הפרשה. החלק השני מתאר את עליית משה אל הר נבו, אל ראש הפסגה. את המבט האחרון, מלא תשוקה, לעבר ארץ חלומותיו, אליה לא זכה להכנס. וכן את פרשת מותו וקבורתו.

בסופן של הברכות הפרטיות, שהוענקו לכל שבט ושבט, מופיעות גם ברכות קיבוציות, שיחולו על ראש העם כולו. ביניהם מצויה ברכה אחת, שלכאורה, אינה אלא קללה של ממש, קללה שאקטואליותה לא פגה, והינה חריפה היום כבעבר. אף דומה כי כיום, בעזרת המלחציים הלאומיים, ובעידודם הנדיב של אמצעי התקשורת בעולם, היא לוחצת ביתר שאת, עוצמה וכאב. ברכה זו היא מן המלים האחרונות ממש שהשמיע משה טרם מותו. זו המילה 'בדד' המבשרת את חוק בדידותו של עם ישראל בקרב האומות.
"וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" {דברים ל"ג, כ"ח}.
אין צורך להכביר מילים על בדידותנו זו כעם וכמדינה. אנו מודעים לה כראוי.
גם האנטישמיות הבסיסית, המלחשת עדיין במעמקי האומות, אין בכוחה להסביר את העובדה, שמשה קבע מראש בדידות זו כברכה אחרונה. מה גם, שעמי העולם 'נענו' לבקשתו של משה, וביצעו 'ברכה' זו על הצד הטוב ביותר, ברצון ובהתלהבות.

ההגינות מחייבת לציין, שלא משה טבע מושג זה. הקדימו בהבנת עם ישראל דווקא נוכרי. הלא הוא בלעם, שזכה לעינים נבואיות. הוא הופיע בארץ מואב שנים מועטות קודם לכן, השקיף מראש ההרים על מחנה ישראל, וקבע את הקביעה הבאה:
"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" {במדבר כ"ג, ט'}.
אולם, בעוד הקודם איבחן את הסימפטום של הגורל היהודי, האציל עליו משה את ברכתו. ברכה לא מובנת, ובעיני רבים הינה, כאמור, קללה, שכל האמצעים להשתחרר ממנה כשרים.
וכי משה לא חש בבעיה? האם לא שם לב לקללה שבבדידות? לנזקיה החמורים לתדמית של עם ולקיומו התקין?
ודאי שחש. ועל כן ידע כי אופי העם ויעודו, המוכתב לו במקרא, מחייבו לברך את העם בתכונת בדידות זו?
 
דברים אלו, שהן בהסכמת הפרשנים כולם, ראויים שניתן עליהם את הדעת, כי בנפשנו הם. קללתה של הבדידות או ברכתה בידינו הן, תלויות אך ורק בנו. אנו נקבע בהתנהגותנו, אם נהיה ברווזון מכוער נצחי, או ברבור יפה במקומו הטבעי. היא תבהיר לו ליהודי, אם נאמן הוא ליעודו המקורי, או חלילה לא. כי יכול היהודי להיות בדד, 'עם אומות העולם בכבוד ובמנוחה' (שכן בדידות אינה סגירות וניתוק). אך בסורו מן הדרך, יהיו 'אומות העולם בדלים ממנו'.
וקורות הימים הטעימונו משני האופנים גם יחד.
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק, 'פרשה ופשרה'}

מועדים לשמחה - פתקא טבא - חג שמח - שבת שלום - יהונתן גרילק
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness