17 אוגוסט 2018,יום שישי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon

אוסמה ואני

Share
התמונה של סתיו סיבוני
א', 17/12/2017 - 18:53 -- סתיו סיבוני

אוסמה ישב ואכל המבורגר כשנכנסתי בסערה וטרקתי אחריי את הדלת. הזזתי כיסאות והתיישבתי מולו. הוא שאל אותי מי נכנס. אמרתי לו, "סתיו, מקבוצת גליל עליון." הוא שאל אותי, "את רואה, נכון?" עניתי לו שכן. הוא אמר, "מרגישים."

אוסמה נתן עוד ביס בהמבורגר, ושאל, "אז מה את מספרת, סתיו מגליל עליון? אתם חזקים אתם השנה." הסתכלתי עליו ועניתי, "איזה חזקים. הם חזקים בלעדיי. אני בקושי משחקת. 6 דקות בשלושה משחקים, זה מה שקיבלתי. כוסאמק. אז בשביל מה באתי אם לא לשחק?"

עשרים דקות קודם לכן יצאתי מאותו חדר בדיוק בסערת רגשות, ולא הנחתי את ידיי יחד עם כולם וקראתי "גליל עליון". ובמקום לנסות לשכנע אותי, לנסות להשביע את רצוני ולדבר אל האינטלקט, אמר לי אוסאמה, שפגש אותי לראשונה - "באמת שאני מבין אותך." ולפעמים זה כל מה שצריך.

את אוסמה ראיתי לראשונה לפני שנה בדיוק, בטורניר הכדורשער הראשון שהשתתפתי בו. הייתי אז שחקנית חדשה ולא ידעתי על הספורט הזה כלל. לטורניר הזה – הרביעי במספר, הגעתי עם ציפייה כל כך גדולה שאשחק ואככב על המגרש (וגם אכבוש כמה שערים על הדרך), וכמובן שכגודל הציפייה – גודל האכזבה.

"אתה מבין מה הבעיה?" שאלתי אותו ולא נתתי לו הזדמנות לענות, או אפילו להנהן, והמשכתי, "שככה זה – אתה מצפה ובסוף מתאכזב. אתה עושה הכל בשביל להוכיח את עצמך ובסוף אין לך הזדמנות להראות שאתה מסוגל." אוסמה הפנה את ראשו לעברי וחייך.
"כן, באמת שאני מבין. נו, אז מה הבעיה? אולי תבקשי לשחק יותר?"
"עכשיו יתנו לי רק כדי לרצות אותי. עזוב. ממילא כועסים עליי בטוח. לא התנהגתי באופן מקצועי. עדיף כבר שלא וזהו." אמרתי והרגשתי את הדמעות מתחילות לעלות, רגשות אשם חבויים על התנהגות גלויה.
"תדברי עם המאמן, לבד, רק את והוא, ותסבירי לו שאת רוצה לשחק. את – יש לך לב זהב. אולי אני עיוור – לא יכול לראות אותך – אבל אני מרגיש." אוסמה הניח את ידו על כתפי ואז חיבק אותי חזק. ואני לא התנגדתי. הדמעות התחילו לזלוג, ולשם שינוי התרתי להן לצאת. אפשרתי לו לעזור לי. עשר דקות קודם לכן לא הכרתי אותו בכלל, ופתאום הוא נהפך לאדם בעל משמעות בחיי.
ולפעמים, מהאנשים הכי לא צפויים מגיעים הרגעים החשובים ביותר.

הוסף תגובה