17 דצמבר 2018,יום שני

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon

דת בקהילה

בכרמיאל והסביבה

ויקהל – פקודי: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

Share

ויקהל – פקודי: יהונתן גרילק על פרשת השבוע

מערכת הפורטל


אימרה שבועית:
מטרתנו ברורה היא לנו ואמת היא: להציל את נשמת היהדות בממלכה זו התלויה בנִימין רבים בקיומן של הישיבות. {הראי"ה קוק}
סטטוס שבועי:
כל אדם שנולד לאם יהודיה, נחשב ליהודי ללא כל קשר לדרך חייו. ליהודי אין כל אפשרות לעזוב את עמו.
ציטוט שבועי:
אין עם בהיסטוריה של המזרח שיש לו היסטוריה מוזרה יותר מאשר ליהודים. {ט' ר' גלובר}
סיפור שבועי:
זוגיות מושלמת!
רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ורעייתו הרבנית חיה רבקה ע"ה חיו כל ימיהם בחיבה עצומה, עד כדי כך שבהלווייתה, אמר בהספד: רגילים לבקש מחילה מן הנפטר בשעת הלוויה . את יודעת, שאין לי על מה לבקש מחילה, משום שכל חיינו היו על-פי השולחן ערוך. אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה- הריני מבקש מחילה.
לתמיהת אחד השומעים השיב ר' שלמה זלמן: ניסיתי באמת להיזכר בכל הדרך מ'שערי חסד' עד הר המנוחות, אם היה ביננו משהו - אך לא נזכרתי בכלום. אלא שלבסוף חששתי, שאולי בכל זאת היה ביננו משהו שאינני זוכר - ולכן ביקשתי סליחה.
{רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל נלב"ע היום לפני 23 שנים – יהי זכרו ברוך}
פרשה שבועית:
פרשת ויקהל – פקודי / 'לחיי העם הזה'
"והנשאם הביאו את אבני השהם… לאפוד ולחשן" {שמות ל"ה, כ"ז}.
האות 'יו"ד' החסרה במילים 'נשיאים', המופיעה בפרשתנו ('נשאם' במקום נשאים), חושפת בפנינו טעות נפשית קטנה, בה נכשלה קבוצת עילית זו בעת הקמת המשכן.
פסוק זה מופיע בסוף התיאור המקראי המלבב, המעלה בהרחבה על נס את ההתגייסות הנלהבת של העם למגבית המשכן. תרומותיה של מגבית זו עלו על כל המצופה, והכנסותיה היו למעלה מן הדרוש. הכתוב אף מספר לנו בחגיגיות, כי היה צורך להפסיקה: "ויאמרו אל משה… מרבים העם להביא… ויצו משה… איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה…" {שם ל"ו, ה'-ו'}. והסך שנאסף, בתוספת הפריטים הרבים היו, כדברי הכתוב: "והותר" {שם, ז'}.
אכן, ציון תרומת נשיאי ישראל למגבית זו דווקא בסופה של הפרשה ולא בתחילתה, מעניק לנו את קצה החוט, המוביל אל טעות חייהם.
הנה הדיווח המדרשי, למה שקרה באותו יום:
'בשעה שאמר משה: 'כל נדיב לבו יביא את תרומת ה' למלאכת המשכן', ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם, על שלא אמר להם להביא.
אמרו: יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו.
שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל הנדבות בזריזות. ראה מה כתוב: 'ויבאו האנשים על הנשים' בעירבוביא. ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, שנאמר בהם: 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר'.
לאחר שני הימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר ציווה משה: "ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה".
והיו הנשיאים מצירים, על שלא זכו בנדבת המשכן.
אמרו: הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, ניתן בבגדי כהן גדול. זהו שכתוב: "והנשיאים הביאו את אבני השהם".
אמר הקב"ה: בני שנזדרזו ייכתב בהם: "והותר", והנשיאים שנתעצלו, חיסר אות אחת משמם, שכן כתב "והנשאם" – חסר יו"ד {מדרש תנחומא}.
במדרש זה אנו מבחינים היטב בניגוד הרגשי, שהיה קיים בין נשיאי ישראל – נבחרי העם, השולטים בגורלו – לבין העם עצמו. התלהבות קדושה ניעורה בלב בני ישראל. התלהבות, שגילתה את חושו הבריא של העם ואת יכולתו לקרוא נכונה את מפת המציאות של אותם רגעים גדולים בחייהם. הם הבינו, שעתה נקראים הם להפגין נדיבות לב דווקא {"כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'" – שם ל"ה, ה'}. הם ידעו, כי זו שעת מבחן, הבאה לבדוק, אם גם למען הקמת המשכן יגלו אותה התלהבות ורוחב היד והלב, שגילו בעת שאספו זהב כדי ליצור עגל. שם נאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" {שם ל"ב, ג'}. ועתה, מה יהיה כאן. כיצד ינהגו הפעם? אכן, הם עמדו במבחן. עמדו בו בכבוד. ההתמסרות בלב שלם למגבית המשכן, והסיוע הנלהב בכל ישותם להקמתו – כיפרה על ההתלהבות וההתמסרות האסורה לעגל הזהב. ההתמכרות שכמעט הביאה כליה על העם תקופה קצרה אחרי צאתו מארץ מצרים.
אולם – מגלה המדרש – הנשיאים הללו, החייבים בטבע הדברים להיות הראשונים, כשמדובר במטרה לאומית וציבורית, לא נדבקו כראוי בהתלהבות חיובית ובונה זו. הם חיו – בדומה לעסקנים ונבחרים רבים בדורות שונים – במציאות אחרת, בניתוק מן המתרחש והמתחייב. בעת הקמת המשכן עסקו בחישובים אישיים, שלא תאמו את השעה הגדולה.
שיהיה ברור, נטייה נפשית זו לא היתה גלויה לעין, הבוחנת את מעשיהם. אנשים אלו גדולים היו, ישרים, טובים וצדיקים. המקרא הוא שחשף את הרגש הדק, שהיה חבוי במעמקי התודעה. הוא המעמיד אותנו עליה, למען נפיק ממנה את הלקח הראוי והמוסר הנכון. יתכן, שהוא אף גילה אותה לנשיאים עצמם.
שכן, ממבט ראשון היה חישובם נכון ומוצדק. אנו, חשבו בלבם, אנו הנשיאים, המורמים מעם, נשלים לבסוף את מה שיחסיר העם ולא יתרום למגבית חשובה זו. האמצעים העומדים לרשותנו מרובים הם מאמצעי העם. כך תהיה תרומתנו שלימה יותר.
אולם, 'הגלאי המקראי', זה החודר לנבכי הנפש ודולה משם את המאוויים האנושיים הכמוסים (הקובע את החלטותינו ההגיוניות) – החסיר משמם של הנשיאים את האוד יו"ד. בכך גילה, שבאותה שעה חסרה לנשיאם אלו את תחושת 'היחד' עם העם כולו. עצם האפשרות והיכולת הנפשית לעשיית חישובים כיצד לתרום, מתי ואיך, מצביעות על קור נפשי מסוים, על ריחוק רגשי כלשהו, מן המתרחש והמתחולל. המתלהב באמת ובתמים, פועל בשעת ההתלהבות מתוך דחף אהבה לנשוא התלהבותו, בלא חשבון. כמו בעגל, למשל.
אכן, לא עבר זמן רב עד שאנשים מורמים מעם אלו חשו בטעתם. הם צפו בעם, המתלהב למען הקם משכן, והתלהבותם הקודמת לעגל – מתכפרת להולכת. לפתע נוכחו לדעת, שכלל לא זקוקים לתרומתם. העם הביא את כל הדרוש לקראת המבצע ואף די "והותר" כעדות הפסוק עצמו.
היה זה רגע קשה בחייהם. אז נגלתה האמת גם ללבם. אז קלטו בתודעתם, שהיתה זו עצלות רוחנית, שהכתיבה להם את ההחלטה להביא אחרונים את מתת ידם. עתה היו מודעים לכך שגאווה נסתרת על מעמדם ועל רום יחסם בתוספת הרצון הכמוס, שהכל ידעו בדיוק, מה היתה תרומתם לנושא, היא שגרמה להם לדחות את התנדבותם לסוף. חלומם הבלתי מודע היה לזכות בקורטוב של כבוד, בשעה שיכריזו על נתינתם שלהם בפני עצמה. חלום קטן זה הוא שעמד מאחורי ההסבר, שרצונם להיות אחרונים, כדי לראות מה חסר.
אז למדו והבינו בכאב לב, שאישיותם פגומה במשהו, ושמם – חסר.
המדרש מוסיף ומספר, כי הנשיאים למדו את לקח הכישלון ולא חזרו עוד על שגיאה זו. כאשך נוצרה הזדמנות נוספת להפגין התנדבות, הזדרזו הם להיות הראשונים, כמתבקש מראשי האומה ומנבחריה.
'נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב (בחנוכת המשכן) ראשונים' (שם במדרש).
אולם, גם עתה, משעמדו על טעותם, הוענקה להם ההזדמנות לכפר עליה. על כן, נדרשו הם לתרום את אבני השוהם. וכה מצאנו בדברי 'הזוהר' (בתרגום חפשי):
מה טעם, שבדברים אלה (אבני שוהם) הקריבו הנשיאים ולא שום אדם אחר? והלא במצות נדבה כתוב: "כל נדיב לבו יביא" (כלומר, שזכות כל אדם בישראל כראות עיניו וכנדיבות לבו להביא כל פריט הנחוץ למשכן, ללא הגבלה. מדוע נפלה זכות הבאת אבני השוהם בידי הנשיאים דוקא?).
אלא אמר הקב"ה:
אעפ"י שבכולם אותה נדבה תלויה, עולות האבנים לחלקם של הנשיאים. למה? לפי שעל לבו של הכהן הגדול הן נתונות – אמר הקב"ה: יבואו הנשיאים, שלבם גס בהם, ויביאו אותן האבנים, שהן נתונות על לב הכהן הגדול, ויתכפר מגסות לבם. שכן כתוב {שמות כ"ח, ל'}: "והיו על לב אהרן בבאו לפני ה'", לכך הביאו – לכפרה עליהם".
על תרומתם זו הכריזה התורה קבל העם כולו. רצונם, אפוא, יצא אל הפועל, אף כי לא באותה הכוונה. כל העם ידע, מה היתה תרומת הנשיאים למשכן. אולם כבוד רב לא שאבו מפרסום זה. פרסום זה היה להם, אישית, כחרב פיפיות, שכן הוא גילה לעיני כל את חטאם ואת העובדה, שתרומת אבני השוהם באה לכפר על חטא זה, הוא חטא גסות הרוח, גבהות הלב ותחושת ה'יחידי סגולה' הכרוכה – בכל דור – בעקבי הנקראים לשרת את העם.
נשיאי ישראל במדבר נכונים היו, למען שלמות נפשם, לכפרה זו, שממנה עשויים ללמוד דורות רבים של מנהיגים. הם הביאו את אבני השוהם לשיבוץ באפודו של הכהן הגדול, ואבן הטעות הגדולה נגולה מעל לוח לבם.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness