17 אוקטובר 2018,יום רביעי

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon

דת בקהילה

בכרמיאל והסביבה

פרשת נשא - יהונתן גרילק על פרשת השבוע

Share

פרשת נשא - יהונתן גרילק על פרשת השבוע

מאת יהונתן גרילק


אימרה שבועית:
כך נברא העולם, שכל אדם יהיה משפיע ומקבל, ומי משאין בו שניהם כאחד - הריהו כאילן סרק. {רבי יצחק מזידיטשוב}
סטטוס שבועי:
ההיסטוריה מלמדת שדפוסי ההתנהגות של היהודים בכל התקופות ובכל המקומות, שונות לחלוטין אחת מהשניה, אבל התוצאה הייתה תמיד שווה. מאז המן שניסה להשמיד את היהודים בטוענת הבדלנות יתר - 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד...ודתיהם שונים מכל עם', ועד הנאצים שטענו על התבוללות יתר – 'מרעילים את גרמניה מבפנים', השנאה היא אותה שנאה. הרציונאל יימצא תמיד, אבל הוא בא אחרי הרגש, לא לפניו. הפילוסוף סארטר כבר קבע: 'אנטישמיות אינה שייכת למחלקת הדעות, אלא למחלקת המצבים...'
ציטוט שבועי:
אין אנו ממציאים את פשר קיומנו, אלא בעצם - רק מגלים אותו. {ויקטור פרנקל}
סיפור שבועי:
דין צדק...

יהודי מאנשי לודז', טייל ברחובות העיר ומצא ארנק מלא בכסף. כשהגיע לביתו, פתח את הארנק ומצא בו סכום של אלף רובל. למחרת בבוקר, קרא היהודי בעיתון מודעה כי אבד לאחד הנסיכים ארנק ובתוכו מעות, ולמוצא הישר הובטח שיבוא על שכרו ויקבל מאה רובל. ללא היסוסים עשה היהודי את דרכו לבית הנסיך ע"מ להחזיר לו את אבידתו
שמח הנסיך בהשבת אבידתו ונטל את הארנק מיד היהודי, מנה את המעות שבתוכו ו... פניו השתנו באחת, והחל לצעוק, לחרף ולגדף: גנב! אלפיים רובל היו לי בארנק, ואתה לא החזרת לי כי אם אלף רובל!
רעדה אחזה ביהודי שבסך הכל רצה להשיב אבידה, ולבסוף מעלילים עליו עלילת שווא. התחיל היהודי לדבר בתחנונים: אני מוחל על מאת הרובל שהובטחו לי, רק אל תעליל עליי שקר כזה. דברי היהודי נפלו על אזניים אטומות והנסיך מסר את דינו לערכאות.
נחפז האיש אל בית הרב אליהו חיים מייזל וסיפר את הסיפור במלואו. הקשיב הרב לדברי היהודי, והרגיש כי אמת בפיו, ושבארנק שמצא לא היו כי אם אלף רובל, ותו לא. 
אמר לו הרב: אם יש לך פרקליט המייצג אותך, אבקש שיואיל לבוא לביתי, לסכם מה לטעון בבית המשפט.
יום המשפט הגיע, והנסיך סיפר את סיפורו לשופטים. התובע האשים את היהודי, ולעומתו, הסניגור הצדיקו. בין הדברים, פנה הסניגור אל הנסיך, ושאלו: האם כבודו מוכן להישבע שאיבד אלפיים רובל? נעמד הנסיך ונשבע.
שופטים נכבדים! פנה אליהם הסניגור. שבועתו של הנסיך במקומה עומדת ואי אפשר כלל לפקפק בה. אבל היא מעידה, כלאחר יד, שהאבידה שמצא היהודי איננה של מיודעינו. מי שמחזיר אבידה מוחזק כאדם כשר, רמאים וגנבים אינם מחזירים כלל אבידה. אם היהודי לא מצא אלא אלף רובל, הרי זוהי אבידה אחרת לגמרי, לא אבידתו של התובע. אני דורש איפה ממנו, להחזיר את האבידה למי שמצאה עד שיבואו הבעלים ה'אמיתיים'...
פרשה שבועית:
פרשת נשא / 'גמילה כהלכה'
"כל ימי נזרו קדש הוא לה'" {במדבר ו', ח'}
אדם מחליט ביום בהיר להתנזר מן החיים. האם נוהג הוא כראוי, לדעת התורה? האם נכונה היא תווית ה'קדוש', שהצמידו הבריות למסתגף המקצועי? האם גם בעיני הדת היהודית האדם הנבחר הוא זה המואס בהנאות העולם, המתרחק מחברת בני אדם, ומסתגר מפניהם במנזר שתקנים כלשהו?
לכאורה, התשובה היא – כן. לכאורה, כך משמע מפרשת השבוע שלנו.
וכה נאמר בפרשת הנזיר:
"איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר… מיין ושכר יזיר… שכר לא ישתה… כל ימי נזרו קדש הוא לה' " {במדבר ו', ב'-ח'.
המשפט האחרון במובאה הוא המוליך למסקנה, שהנזיר הפורש מתענוגות החיים הוא הקדוש, והבוחר בדרך ההסתגפות בחר בעבודת ה' הראויה והרצויה.
חיזוק לעמדה זו אנו מוצאים בתלמוד שמעלה אדם זה על נס:
אמר שמעון הצדיק [חי בתקופת בית המקדש השני]: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שיערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם [כלומר יופיו הגופני, שהבחין בו לפתע, עורר בו יצרים רדומים ומחשבות גאווה]. אמרתי לו [ליצרי]: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה. העבודה [נוסח שבועה מקובל באותם ימים], שאגלחך לשמים.
לשמע סיפורו של הצעיר התרגש שמעון הצדיק ואמר: מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל (מסכת נדרים דף ט', ב').
הנה, איפוא, אישור תלמודי לערכו הרם של האדם המסתגף, האומר 'לא' להנאות החיים.
אבל, אם כך הוא, אם קדוש הוא המתנזר מיין בעיני התורה, אם פרישותו הינה דוגמא לדרך החיים הנכונה – מדוע בתום ימי נזירותו עליו להקריב קרבן חטאת, הוא הקרבן, שמקריב האדם שנכשל בחטא כלשהו? מהו החטא, המעיב על מעשה ההתקדשות של הנזיר?
מסתבר, ש'מעשה קדושה' זה, הפרישות עצמה היא החטא. ועל שחטא בנזירות הוא מביא קרבן כפרה.
חטא גדול הוא, אם כן, להתרחק מצוף ההנאות, שמזמן העולם. אסור למנוע מן הגוף את מה שהתורה התירה לו. חוטא הוא, אם כן הנזיר – גיבור פרשתנו.
ואכן, רבו הפרשנים ופוסקי ההלכה בישראל, ששללו בתכלית את הסגפנות כדרך המובילה אל הקדושה. זאת, בניגוד לדתות אחרות, מן הנצרות ועד לכתות המזרח, שביאושן מאֶפְשרוּת החינוך העצמי בתוככי החיים, במסגרת החברה, המשפחה, הקהילה, העם והמדינה – בחרו בהתנתקות מקשרים אלו. הן כלאו את עצמן מאחורי כותלי מנזרים, או התבודדו על פסגות הימליה למיניהן, כדי להפריח לבד מנטרות אישיות.
ואילו אצלנו, הושמה לראש הנזיר המתבודד והמסתגף עטרת הקוצים של החוטא. אנו אומרים 'כן' לחיים כמות שהם, כי החיים עצמם, על הנאותיהם המותרות, הם זירת הפעולה של הקדושה היהודית.
אך אם כך הוא, אנו טועמים את טעמה של המבוכה. האם לא ראינו בתחילת דברינו, שהתורה העניקה לנזיר את התואר 'קדוש'? האם לא נשק שמעון הצדיק לנזיר הצעיר, שעלה כנזיר מדרום הארץ? מבוכתנו אף תגדל, כשהעיון בדף הבא בתלמוד (נדרים דף י', א'), יבהיר לנו. ששמעון הצדיק עצמו טוען, שהנזיר חוטא הוא. מדוע, אפוא, התרגש מן הנזיר הצעיר?
כלומר, מה פשר יחס דו ערכי זה של הפרשה לנזיר?
כך הגענו אל תורת הגמילה המקראית. ממנה עולה, לדעת פרשנים מסויימים, שהנזיר הוא אכן קדוש וחוטא כאחת. דמות האדם הרצוי, בעיני התורה, הוא האדם החי והנהנה מחייו, בגבולות שההלכה היהודית תחמה לו. גבולות אלו, הם המאפשרים לו לחיות חיים מלאים, בלא להיגרר אחר תאוות הלב סתם, בלא להתמכר ליצר כלשהו. כלומר, האדם השלם הוא האדם, שהכרתו ורוחו שולטים ברצונות גופו.
הצעיר מן הדרום, לדוגמא, חש לפתע, שיופיו הגופני גבר על שכלו ועומד להכשילו. הוא הרגיש, כאמור, בהתעוררות יצרי הנעורים (פחז עלי יצרי), העלולים למשוך אותו אל התמכרות בלתי מבוקרת לתשוקות הגוף. כלומר, ברבדים הנסתרים שבנפשו, בתת מודע, רבצה הנטייה לחטא.
החלטת הנזירות, שהחליט באותו רגע, הצביעה על אומץ לב וכוחות נפשיים גדולים. היה לו העוז לשים סכר מעשי, שמנע מאשד היצרים הגועשים לפרוץ כל מחסום. בהסתגפות שגזר על עצמו, עשה את הצעד הנכון בכיוון האיזון היהודי, הוא הקדושה. על כן קדוש הוא מעשהו.
אבל, גם ברגע התרוממות רוחו על הצלחתו לכבוש את יצרו, עליו לזכור את הסיבה, שכפתה עליו את ההסתגפות, את ההתנזרות מיין וכו'. הוא החטא, שלא סולק כליל מלבו פנימה. על כן, מביא קרבן חטאת "מאשר חטא על הנפש" {שם}, מאשר חטא בנפש.
אם נעביר את האמור בפרשה זו אל פסים של חיינו, נבחין במסלול זהה.
כוסית וויסקי או יין משובח טובים לאדם ולבריאותו. אולם, השיכור, המתמכר לטיפה המרה, טובע בחטאו במצוקת תאוותו. החש בנטייה להתמכרות זו זקוק באופן דחוף לגמילה: להימנע אפילו מן הכוסית היומית הקטנה, עד שירגיש, כי שולט הוא בתאוות השתייה. הנטייה לשכרות היא החטא. הכוח להתמודד עמה הוא הקדושה.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום - יהונתן גרילק
קטגוריה: 

הוסף תגובה

randomness