23 ספטמבר 2018,יום ראשון

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon

דת בקהילה

בכרמיאל והסביבה

שלח - יהונתן גרילק על פרשת השבוע

Share

שלח - יהונתן גרילק על פרשת השבוע

מאת יהונתן גרילק



אימרה שבועית:
אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו. אם נשכח את גודלנו אנו שוכחים את עצמנו. ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל. {הראי"ה קוק זצ"ל}
סטטוס שבועי:
לפעמים נוח לשכוח מה זה להיות יהודים. קל להרדים את הנקודה היהודית ולהיות ככל העמים. אבל הנקודה האנטי יהודית בקרב עמי העולם לא נרדמת. הם כבר טורחים ודואגים להזכיר לנו כמה אנחנו שונים...
ציטוט שבועי:
השנאה ליהודים הוא דבר שבטבע ואינה ניתנת לעקירה, אין זה משום שיצר לב האדם רע הוא, אלא משום שהיהודי הוא יסוד זר בתכלית הזרות לרגשות העם שבקרבו הוא יושב. {חיים ארלוזרוב}
סיפור שבועי:
ניגון מבית סבא..
בחודש תמוז תרע"א הגיע התור שלי לעלות לארץ ישראל. עשיתי את דרכי דרך עיירות נעורי, ולשבת האחרונה נסעתי לסבא, להיפרד ממנו לפני עלייתי.
מפי אמי, זו בתו, נודע לי כי פטירת האדמו"ר שלו דיכאתו מאוד, וכי כיסופיו לנסוע לחברון – משכן החבד"ים בארץ, שלשם גם עלה אחיו לעת זקנתו.
עיירתו של סבא היא העיירה מיר העתיקה בשל ישיבתה המהוללה, רבת היחשֹ ועתירת השורשים. לפנים היתה מבצר עוז לתורנות ליטאים. אולם מעיין התורה לא נסתם בה אף בשעת הירידה. עוד מצאתי את הישיבה והיא הומה מקול תורה יומם וערב.
עוד מתנגנת בלבי השירה ההיא כאשר שמעתיה באותו ערב שבת מפיך, סבא יקר, ולא אשכח בתפילתך הנפשית אל אביך שבשמים ובאזני נכדך עלי אדמות: "מקדש מלך עיר מלוכה. קומי צאי מתוך ההפכה. רב לך שבת בעמק הבכא. והוא יחמול עליך חמלה." (מתוך הפיוט 'לכה דודי').
סבא מופלא! הידעת מה הנחלת לי בתפילתך ושירתך שירדה אז לנבכי נפשו של נכדך, המסוֹעַר למטרת עד.
ועוד שי אחד העניק לי סבא לפרידה, שי לא יסולא, אותו נתן לי ברגעים האחרונים ממש, לפני שזזה העגלה.
וביום ראשון בבוקר, כאשר בא העגלון לקחת את מזוודתי, לבש סבא את מעיל הקיץ שלו, פתח את דש מעילו, ויצא ללוות אותי ברגל עד מחוץ לעיירה. ובדרך, תוך כדי עמידות והשהיות אמר לי כך:
בני, את הניגון של הרבי הזקן הן יודע אתה יפה, אספר לך את אשר שמעתי בימי חרפי מפי זקני החסידים בבית הרבי על סגולתו המיוחדת של הניגון הזה: יש ואדם רוצה להיזכר באיזה ניגון, שלכאורה היה ידוע לו כראוי, והניגון כאילו מתעלם ממנו ואין הוא יכול להעלותו בזיכרונו על אף כל מאמציו. ויש ואיזה ניגון מטריד בן אדם ואינו חדל לזמזם לו במוחו גם בשעה שאין הוא נדרש לו כלל ואין הוא מהנה אותו כל עיקר. בשני המקרים הללו מעיד הדבר כי הניגון הזה, עם כל ערכו כשלעצמו, איננו משורש נשמתו של האיש המנגן – הוא לחוד והניגון לחוד. אבל יש והניגון נענה לו לבן אדם בכל שעה שהוא קורא לו, והוא מהנה אותו בכל פעם שהוא בא. אות הוא כי הניגון שלו הוא, ושורש נשמתו לקוח מאותו המקור ממנו נובע שורש של הניגון המבוקש.
ועכשיו דע לך – הוסיף סבא – כי חזקה בידינו, שהניגון של הרבי הזקן הוא משורש נשמתו של כל חסיד מחסידי חב"ד. הוא וצאצאיו וצאצאי צאצאיו עד סוף כל הדורות. וכל חסיד ובן חסיד ישר הרוצה להיזכר בניגון הקדוש הזה והניגון מתעלם ממנו, והוא תר אחריו בכל שבילי זכרונו, ותר לשווא – אות הוא כי באותה שעה נשתבשו דרכי חייו ועליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה. כי לא לשווא בני משתכח הניגון הזה מן הלב, כי הוא לנו אבן בוחן. שמור לך זאת בני.
וכדי לקיים את אשר אמרו (חז"ל) כי 'אין נפרדים אלא מתוך דבר הלכה' (בבלי, ברכות, דף ל"א עמוד א'), שאל פתאום קושיה מסובכת בעניין תרומה של פרות הארץ, יישב את הקושיה מתוך איזה רמב"ם שנתגלה לו רק השבוע, נשק על פי… והעגלה זזה.
ימים רבים סוערים חלפו מאז, אולם דמותו של סבא העומד בצהרי יום תמוז באמצע הדרך, כששפתיו ממלמלות את ברכת הפרידה ועיניו הרטובות מופנות נוצצות אל העגלה, המתרחקת ממנו בדרכה לקראת ארץ כיסופיו, וכיסופי כל עמו שלו ושל נכדו כאחד. דמות בהירה ומסורה זו תאיר בלבי כל עוד הלב יאצור כוח להכיל אור, ותשורתו המופלאת אף היא תשורה לי עד היום הזה. כי בכל פעם, בכל תהיות חיי השונות, כאשר תוך כדי מבוכתי, יש ואני רוצה פתאום להיזכר בניגון של הרבי הזקן – והניגון הטוב והמיטיב נענה לי, ומופיע בזכרוני מִנֵיה וּבֵיה, מיד סרה מבוכתי, ובי משתלטת בטחה פנימית, לאות כי רוחי נכונה. ואני עושה את דרכי ביתר עוז, ושלום עלי נפשי. {זלמן שזר}
פרשה שבועית:
פרשת שלח / 'תזכורת'
"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרתם" {במדבר ט"ו ל"ח}
הציצית היא הפריט האחד והיחיד במלתחתנו שהתורה קובעת את צורתו. חכמי המדרש הבינו שבציצית קיים אלמנט הצלה.
משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים. הושיט לו הקברניט את החבל. אמר לו: תפוס החבל הזה בידך, ואל תניחהו. שאם תניחהו אין לך חיים. אף כאן אמר להם הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקין במצוות, נאמר עליכם: ואתם הדבקים בה' (מדרש תנחומא).
תפקידו של 'חבל' הציצית הוא למשוך אותנו ממצולות 'ים' כלשהו. השאלה היא: כיצד?
כדי להבין מצווה זו, עלינו לדון במהות הלבוש במקרא. כך אנו מגיעים אל הבגד הראשון בעולם. נתבונן באילו תנאים הוא ניתן לאדם. זהו עיון המשיב אותנו אל חטאם של אדם וחוה.
שם, ברגע הנפילה והמרד בצו האלוקי, אנו פוגשים לראשונה בבגד. לאחר החטא, החרטה העמוקה והזעזוע הנפשי שבאו בעקבותיו, חש לפתע הזוג הראשון ברגש בושה הכובש את לבו. עד כי האלוקים עצמו התקין להם כתנות עור.
מה השתנה בעקבות החטא?
החטא היווה שינוי מהותי במבנה נפשו של האדם. לפני החטא לא שלטו בו כוחות הרע וההרס. הפיתוי ניצב מחוצה לו, והיה מסומל בנחש כגורם חיצוני. האכילה מעץ הדעת מסמלת את החדרת הרע אל תוככי לבו של האדם. זירת ההתמודדות בין הטוב והרע, המוסרי והמופקר, האמת והשקר, השתנתה. אבדה לו לאדם התמימות הספונטנית והטהורה, זו העושה את מעשיה בפשטות טבעית, בלא סיבוכי נפש ועכבות מיותרים.
אדם וחוה גירשו את עצמם מגן עדן זה. עתה, לאחר החטא, התבוננו איש אל רעהו דרך משקפי התאווה. כל אחד ראה בזולתו אובייקט לסיפוק. על כן, בושו במה שעוללו לעצמם, התביישו זה מזו. חולשה זו הביאה אותם אל הצורך להתכסות.
הלבוש אם כן, בושה הוא לאדם. הבגד, אות היא לבגידתו בישותו הרוחנית, האמיתית.
כפי שקרה במקרים רבים בהיסטוריה, גם במקרה זה נשכחה במשך הזמן מהות הדברים. הכורח של הבגד שגרם החטא, הפך לנושא הערצה מצד עצמו. אזיקי הלבוש המכסים את חרפת חולשתנו המוסרית, היו לצמידי זהב, שאנו מציגים לראווה. אנו מתהדרים בלבוש, בלי לזכור את מקורו.
זוהי מטרת הציצית. חוטים אלו משמשים הם לנו כאות, כתזכורת, לאמיתות שחשוב לזכרם. מטרתם להרחיק את חלודת השיגרה.
ההתבוננות התמידית בציצית מפעילה את הזיכרון ואת התודעה. התבוננות זו בכוחה להחיות בלבנו, בצורה מוחשית ביותר, את סיפור הבגד הראשון. זכרון זה ימתן את ריצתנו הבהולה אחר ההישגיות החומרית, המכלה את הנפש ואת הבשר. במראה העיניים של חוטים שזורים אלו, אנו נזכרים בחולשתנו הכבולה בבגדינו. כך מסוגל זיכרון מתמשך זה לבלום ולאזן את התשוקה הבלתי מבוקרת - אם כל חטאת.
מעתה, מובן הדימוי של חז"ל, המדמים את הציצית לחבל הצלה הנזרק לאדם הטובע בים. אין יפה מדימוי זה. האדם נסחף על ידי גלי ים החומרנות והחטא. חבל הציצית הנזרק לו ממרום, מזכיר לו שקיימת מציאות אחרת בתוככי לבו. שקיים עולם רוחני המסוגל להתמודד בכוחות הטבע החומריים הרודים בנו.
הציצית מושכת אותנו בציציות ראשנו מתוך מערבולת החיים הבנויה על 'קח ותן', המאיימת לבלוע אותנו כליל. היא מעניקה לנו את תחושת החרות מכוחות אלו, וממילא את יכולת העמידה מול גליהם השוצפים.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום – חודש טוב – יהונתן גרילק
קטגוריה: 

הוסף תגובה