17 פברואר 2019,יום ראשון

___
___
___

Twitter icon
Facebook icon
Google+ icon
YouTube icon

כרמיאלים כותבים זכרונות

בכרמיאל והסביבה

כמה מראשוני העיר מספרים, שהיה פה שמח לפני שנולדתם!

Share

כמה מראשוני העיר מספרים, שהיה פה שמח לפני שנולדתם!

איימי מקס הנדלר

הכרמיאלים שהגיעו בשנים הראשונות מספרים על קשר מיוחד ואחר למקום ולתושבים הראשונים.
מן אחוות ראשוניות כזו.
העיר הייתה צעירה, כן גם המשפחות והזוגות הצעירים שהגיעו לבניינים חדשים וליסודות לבתים נוספים.
דרכי עפר, זפת, סלעים ופיצוצים.
דלתות הבתים שלא ננעלו ותושבים שהיה להם רק אחד את השני, מעט ילדים בשכונה שהרגישו כאילו מאז ומעולם הם שייכים למשפחה המיוחדת הזו.
תושבים מספרים כי משהו מן ההווי והעליזות, התום והשמחה, נעלמו בתוך העיר הגדולה והצפופה.
אבל האהבה והקשר החם והחזק לעולם נשאר...

 

סימונה גיל:
משפחת גיל, סימונה ואברהם ז"ל, הגיעו בשנת 1964 במטרה לייהד את הגליל, אברהם עבד כמנהל עבודה בבניין, לימים פתחו את מסעדת גיל, פנינת הגליל.
מסעדת הפועלים הראשונה שנפתחה באזור התעשייה, עוד לפני, הייתה החנות הראשונה במרכז הישן, חנות לדברי תינוקות.
אברהם גיל ז"ל הוא שבנה את הווילה הראשונה בעיר.
היום סימונה מחבקת את בנותיה, נכדיה ונינייה שהם דור רביעי שגרים בעיר כרמיאל.

אבו זקן:
איציק לוי כשמו, הגיע לכרמיאל בשנת 1964 להקים את העיר.
הגיע כבנאי לבנותה והחליט לבנות גם את עתידו.
הוא אהב את הטבעיות שבה, את הפשטות ואת החלוציות, בנה את משפחתו ועד היום ילדיו ונכדיו איתו בעיר.


אורה פיק:
בספטמבר 1964 הגענו לכרמיאל, זוג ושתי בנות בגילאי 2 ו- 4 שנים.
לבית היחידי ברחוב הגליל שהיה מוכן, בגליל 5.
ארבע משפחות נחתו בבניין בזו אחר זו בהפרש של ימים.
לא היה דבר מסביב, רק סלעים , נוף קדומים מדהים הנשקף מחלונות ביתנו בקומה 4.
החלו בסלילת רחוב הגליל, ריחות של זפת ומי שדרך שב הביתה עם נעלים כבדות ושחורות.
הכרנו את שכנינו החדשים.
התכוננו לחגוג את ראש השנה הראשון בעירנו החדשה. 


זאב אלמוג:
"הגענו בשנת 1964 כאשר אבי יואל שרמן הגיע קודם, הוא נהג לאכול צהריים אצל שרה נחום שפתחה מסעדה בבית.
היו ימים משגעים!  
היינו מעט ילדים בעיר ושובבים גדולים!
קפצנו מבניינים על ערמות חול ושיחקנו כדורגל על הכביש ברחוב הגליל.
בחורף כרמיאל הייתה מתמלאת בכלניות אדומות ומשם הסמל של העיר.
אנחנו הילדים צמחנו עם העיר וכל יום היה מגיע ילד נוסף לעיר וזה היה כייף שלא יישכח.

ז’קלין ועמרם בן- אבו:
הגיעו לכרמיאל בספטמבר 1964, מחיפה.
אח של אבא שלי, שלמה, היה נהג של דוד בן גוריון במשרד הבטחון ב-1962 והוא קיבל סוג של ״ציווי הוראה״ מבן גוריון שאמר לו בזה הלשון: 
לך תגור בגליל אנו מקימים עיר חדשה בגליל.
צריך לייהד אותו כמו שצריך, את חבל הארץ הזה.
הדוד שלי שלמה במקום לעשות את זה שלח את אחיו הקטן, אבא שלי, שקפץ מיד על הרעיון והיה לו חשוב להיות מהראשונים בגלל השליחות של המעבר לגליל.
הם עברו לכרמיאל עם ילדה בת ארבע ושנתיים לאחר מכן נולדו להם התאומים הראשונים של כרמיאל: יגאל ומשה שהקימו אף הם בית בכרמיאל וחיים כאן מאז ועד היום עם ילדיהם.
לפני שנה וחצי ז’קלין נפטרה לאחר 60 שנות חיים בעיר יחד עם הבעל והילדים.
ז'קלין ועמרם היו מראשוני בעלי העסקים והחזיקו במשך שנים רבות עסק לתפירת וילונות וחנות בגדים ששמחה את כל תושבי העיר בכל אירוע היות והייתה היחידה בעיר.
עמרם היה ממקימי המשמר האזרחי והתנדב שנים רבות במשמר, עוד עבד עמרם במרכז הקליטה וקיבל המון עולים לכרמיאל שעברו תחת ידיו כמנהל משק של המרכז.
ג'קלין ז"ל, הייתה תופרת מוכשרת ובשלנית מפורסמת ולימדה נשים רבות את פלאי המטבח, התפירה והאופנה.
כרמיאל של פעם לדבריהם הייתה פנינה קטנה יפה ומופלאה ואהבתם לעיר נשמרה ועדיין קיימת דרך הילדים והנכדים.

פאבל ישראל:
הגיע לכרמיאל במרץ 1965, ישירות מנמל חיפה כעולים מרומניה, בן 13 היה, למד במחזור ב' בבית ספר פלמ"ח, אבא היה פועל בניין.
לאחר השרות הצבאי, שב הביתה לכרמיאל, הקים משפחה, נולדו לו ילדים, נכדים, היום כולם עזבו את העיר, פאבל עדיין חי בכרמיאל ונהנה להיזכר בימים ההם.

 
אבי לוי:
ההורים, יצחק והיגט, הגיעו עם העלייה שעלתה ממרוקו לישראל, היישר לעיר כרמיאל בשנת 1967.
הנוף וההרגשה שכולנו משפחה אחת גדולה, היה הדבר הכי אהוב עליי ועל כל הראשוניים שהגיעו לעיר.

משפחת זבידה:
משפחת זבידה הגיעה לכרמיאל בדצמבר 1968 עם שני ילדים, אורי ואסנת.
אסנת הבת, היתה בת 12 ולמדה ביד נתן ואורי בן 16 וחצי, למד בטכני של חיל האוויר.
גרו ברחוב הגליל 5 אחד מארבעת הבניינים הראשונים שנבנו בעיר.
האב עבד בעכו בבנק ברקליס דיסקונט והאם הייתה תופרת בין הראשונות בעיר יחד עם מרגלית מאיר ז"ל.
אסנת: "אני ילידת 1964 שנת הקמתה של העיר ואפשר להגיד שהמחזור שלי צמח וגדל יחד עם העיר.
כל צעקה של מפוצצי הסלעים שמענו "ווארדה" וכל שכונה שנבנתה הכרנו.
אהבתי את הפשטות של העיר הקטנה, את הביחד, כולם הכירו את כולם כמו בקבוץ".

מירי לוי:
הגענו לכרמיאל בעקבות עבודה (מודול בטון) והאפשרות לרכוש דירה בהתאם ליכולתנו, הנוף והראשוניות הקסימו אותנו.
במאי 1968 עברנו לכרמיאל.
במקור אנחנו מחיפה.
הגענו עם ילד בן 5 חודשים, גיל.

מיכל בן יהודה דניאל:
מיכל, בת 58 גרושה+2: הגענו לכרמיאל עקב הצעת עבודה שאבי קיבל, באיזור חיפה, מפעל שלם הועתק לאיזור תעשייה בר לב וניקרא היום סאיקלון.
עזבו את מושב תימורים ועברו לכרמיאל בשנת 1968 "רוב חיי חייתי בכרמיאל.
הבנים שלי, אחד נישאר בעיר והשני עזב".
כל חיי כילדה, נערה, חיילת ואשה שזורים בכרמיאל.
זכרונות מיוחדים, זו החברות בשכונה (פטיו צה"ל) משחקי מחבואים בעץ הזיית הענק במקום שהיום נמצא ביה"ס עתיד, בעברו בשם "הורוביץ", אני מהמחזור הראשון של חטיבת הביניים של "הורוביץ".
ערב כיתה בימי שישי שנפגשים "בסלע" הולכים כולם לאכול פלאפל אצל "סנדו" משם לקולנוע הישן של משפחת" ניצן"....חברים חברות...מליון זכרונות!!

תמי מאירי איתן:
תמי הגיעה לכרמיאל בשנת 1971 הייתה גננת בעיר, גידלה דורות של ילדים.  
ביתה לירון, ביתם המשותפת של יענקלה לוי ז"ל המרקיד הראשון בעיר, נולדה בכרמיאל, תמי התאלמנה ועם השנים, נישאה לעדו איתן.
מה שהיא אוהבת בעיר בעיקר זה שלמרות שהעיר גדלה, פוגשת בהרבה אנשים שהם בעצם כבר מבוגרים ומתרגשים לפגוש אותה ולשתף אותם שהייתה הגננת שלהם.

צביקה וישניה:
הוריו הגיעו בשנת 1967 לעיר כרמיאל כשהיה בכיתה ג' בבית ספר פלמ"ח, זכורים לו פיצוצי הסלעים שכרמיאל הייתה בבניה מתמדת.
אביו עבד בבניין באותם הימים.
מישהו היה צועק "ווארדה" ולאחר מס' שניות פיצוץ.
הטיילת עם המיזרקה הייתה מגרש המשחקים של כל הילדים.

רמי רחמים לוי:
נולד בכרמיאל בפברואר 68, הוריו מהמשפחות הראשונות, הגיעו לכרמיאל מיפו שם התגוררו אחרי מלחמת השיחרור.
הגיעו עם חמישה ילדים ורמי נולד בכרמיאל, הילד השישי למשפחה שאהבה בעיקר שהמקום קטן וכולם מכירים אחד את השני.

יעל בן -נון בוחניק:
בת שש, למדתי בפלמ"ח, כיתה א' ואז עברתי לבית ספר "מוריה". 
הוריי הם גבריאל ומרגלית בוחניק.
אבי היה מנהל מפעל הוויסקי שהיה בכרמיאל.
ליפני כן עבד במודל בטון ואז הצטרף למשפחת רפא"ל.
נפטר ב-2016 כשהיה בן 79.
יש לי שלוש בנות: שתיים נשואות ושתי נכדות, אחת בת-7 ואחת בת- 4 .
נכדותיי גרות בכרמיאל.
ביתי השנייה גרה בקרית אתא והקטנה חיילת.
בעיקר אני זוכרת את כרמיאל של פעם, את המשפחתיות, את האהבה והחיבוק מכולם, את כרמיאל הקטנה והמאוחדת.

עדנה שומי חולתא:
אני עדנה שומי (חולתא) הגעתי לכרמיאל בשנת 1971.
אבי נקרא לדגל לנהל את בית ספר פלמ"ח והוא נענה בחיוב.
כרמיאל היתה אז קטנה, כולם הכירו את כולם.
אני הייתי אז לקראת סיום השירות הצבאי וכשהשתחררתי התחלתי לעבוד במפעל "קשקו" מפעל לכלי עבודה.
באותה תקופה נישאתי, שלושת ילדי גדלו והתחנכו בכרמיאל.
לפני פחות מחצי שנה עזבנו את העיר לכפר סבא, גם בתי לילך עברה לכפר סבא.
בני עופר עבר לאור עקיבא עם אשתו לפני כחודש.
בני הצעיר גר בהרצליה עם משפחתו ומשרת בצבא קבע.
אהבתי את כרמיאל של פעם, עברנו ברחוב והכרנו את כולם, היתה עזרה הדדית בכל מיני תחומים.
לא היה קשה למצוא עבודה היו הרבה מפעלים.
היה כייף לגדל את הילדים בעיר, היו הרבה מגרשי משחקים וראות ירוקה. 
העיר היתה נקיה ויפה.

רוני פלורין כהן:
רוני בן 53 , אב לשני בנים.
הגיע עם הוריו היישר מרומניה אל כרמיאל בשנת 1975 באותה התקופה כרמיאל הזכירה עיירה רומנית כשמרבית מתושביה היו עולים מרומניה והשפה הרומנית די שלטה בה.
אהבנו בעיר את הנופים סביב ואבא היה רופא שיניים.


דליה בוכניק:
הגיעו לכרמיאל מאשקלון בשנת 1976.
"כרמיאל הייתה עיר חדשה עם מעט תושבים, באנו בעקבות אחים של בעלי שהמליצו.
כרמיאל הייתה עיר צעירה ויפה, מה שאהבתי בעיר זה את הירוק, השקט, פתוח ולא צפוף.
כולם הכירו את כולם כמו משפחה.
פה נולדו שני ילדים נוספים,  כרמיאל תמיד תהיה בלב שלי.

יעל מונר:
אני הגעתי לכרמיאל ב-1977, נכנסנו לבניין הראשון הכחול ברחוב השושנים 27.
קומה 7 בלי מעלית, עם ילד בן שנה וחצי בלי אוטובוסים, בלי טלפון, כביש חצי סלול, בלי מכולת, היו מוניות פעם בשעה ומי שהגיע ראשון נסע.
פעם אחת פספסתי ומה עשיתי? הלכתי לעיריה ובקשתי מברוך וונגר, ראש העיר שיסדר לנו 2 אמהות מונית והוא נענה מיד.
בשנת 80 הייתי נהגת האוטובוס הראשונה והסעתי את ילדי כרמיאל גם לטיולים. 

ערן דוידי:
נולדתי בשנת 79 בכרמיאל, נשוי +שניים. עבדתי תמיד כנהג.
"נולדתי כאן וכל חיי אשאר כאן.
לא מוצא מילים להגדיר את כרמיאל בשנותיה הראשונות, קשה להגדיר אושר, את הכייף והטוב שהיה בה.
כולם מחוברים לכולם, היו הרקדות במרכז, שהיה ממש מקור מפגש לכולם, היה את השוק הישן והמדהים, פעם היה פה קסם".

שרה סבריי:
הגענו בשנת 1977 בעקבות בנייתו של מפעל סבקל, מפעל למנועים, התגוררנו ברחוב הברושים, הילדים נולדו וגדלו בכרמיאל.
הבת מיה למדה בבית הספר הדקל, הבן שרון למד בהורביץ.
חזרנו למקורות לחדרה ולא שוכחים את הדיינר מתחת להיכל התרבות, שם הופיעו מיטב האומנים, החברותא הייתה אחרת, הכל היה זמין.
בני מזכיר לי את המכולת של הגרוזיני ברחוב מעלה הכרמים, אליו ירדנו במדרגות בכל בוקר כדי לקנות לחמניות.
את החשבון היה עושה בעל המכולת בעזרת מחשבון מעץ עם כדורים.


אילנית לאופר דרי:
נולדתי וגדלתי בכרמיאל וחיינו ברחוב הגליל, רחוב המייסדים, כאשר אבי היה נהג מונית.
נשואה פלוס שלושה ילדים.
"אהבתי את ההווי, את האנשים, אחד הכיר את השני, כולם עזרו אחד לשני!
לא נעלנו דלתות.
הורי מספרים שבזמן מלחמה אכלנו כולם יחד...חילקנו שווה בשווה הכל.
זוכרת כמה אהבתי את ריקודי העם עם ינקל'ה לוי בשבת.
כמה אהבתי את זמני הבריכה, את ההופעות שהיו בפארק בימי שלישי והכי הכי: חייתי!

 

הוסף תגובה

randomness